תנ"ך על הפרק
בראשית טו
15
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
ברית בין הבתרים
מאמרים על הפרק
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
והנה אליעזר הי' מכונה עבד אברהם כמפורש כ"פ בפסוק, עבדו זקן ביתו, וילך העבד, עבד אברהם אנכי, ויוצא העבד, ובשפות ישנות, וכעת בשפת צרפת, מכונה עבד בשם דמשטי"ק, וא"כ י"ל דכיון דהזכיר אברהם כאן את אליעזר בשם בן משק ביתי, בא הכתוב להוסיף להודיע מי הוא בן משק ביתו – הוא דמשק אליעזר, כלומר הוא העבד אליעזר, ומה שתארו כאן בשם מושאל דמשק ולא בשם פשוט עברי – עבד כמו בכ"מ, הוא מפני שכיון שזכרו אברהם בשם בן משק בא הכתוב לתארו בשם דמשק שהוא לשון נופל על לשון משק, שכן דרך הכתובים בכ"מ, כמו בשופטים ט"ו חמר חמרתים [עיי"ש ברלב"ג] ובמיכה א' בתי אכזיב [שם מקום] לאכזב, והרבה שם כהנה, וכ"כ רש"י בפ' בראשית בפ' ואתה תשופנו עקב.
אך מה שראו חז"ל לדרוש כאן שם דמשק בלשון נוטריקון – דולה ומשקה, הוא מפני כי מדרך חז"ל לדרוש שמות שאינם מצוינים במקור לה"ק, וכמו שדרשו הרבה כהנה, ועי' דברינו בפסוק ושם הנהר השלישי חדקל וצרף לכאן. .
(יומא כ"ח ב') ויוצא אותו החוצה. מאי ויוצא אותו החוצה, א"ר יהודה אמר רב, אמר אברהם לפני הקב"ה, נסתכלתי באצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן, אמר לי' צא מאצטגנינות שלך, אין מזל לישראל בכלומר דע"י תפלה וזכות משתנה המזל, והיינו הפירוש ויוצא אותו החוצה – שהוציאו חוץ לאצטגנינות. ובמ"ר איתא שאמר אברהם לפני הקב"ה המזל דוחקני ואומר לי אברם אין אתה מוליד, אמר לו הקב"ה, הן כדבריך, אברם אינו מוליד, אברהם מוליד, והנה זה פלא, שהרי ישמעאל נולד לו עוד בהיות שמו אברם, וע' בנמוקי רמב"ן. ונראה ע"פ המבואר בקדושין ס"ח ב' ולד שפחה הולד כמותה, כלומר שפחה שילדה מישראל הולד מתיחס אחריה, ולפי"ז הי' ישמעאל מתיחס אחר הגר השפחה ולא אחר אברהם, וא"כ י"ל דכונת אברהם היתה שיוליד בן שיתיחס אחריו, ומי שהזרע מתיחס אחריו נקרא שיש לו תולדות, משא"כ מי שאין זרעו מתיחס אחריו נקרא שאין לו תולדות, וזה כלול בדברי אברהם שאמר בשם המזל שאינו מוליד – שיתיחס אחריו, דהיינו שיוליד בן משרה, ואמר לו הקב"ה אברם אינו מוליד ביחוס, אברהם מוליד. .
(שבת קנ"ו א') והאמין בה'. אמר לי' הקב"ה למשה, ישראל הם מאמינים בני מאמינים, בני אברהם דכתיב בי' והאמין בה' גלכאורה אינו מבואר מ"ש והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, מה צדקה היא לאברהם שהאמין בה', והלא כל אדם שהיתה לו התגלות הנבואה וענינים נפלאים כאברהם לא הי' מסתפק אף רגע להאמין בה' בכל הבטחותיו, וגם בכלל אין מבואר הענין, שלא מצינו בעלמא שיחשב ה' לאדם לצדקה על שמאמין בו.
וקרוב לומר דהלשון ויחשבה לו צדקה אינו מוסב מהקב"ה לאברהם, רק להיפך מאברהם להקב"ה, והבאור הוא, שהי' אברהם עניו ושפל בעירו שאינו ראוי לנס כזה לשנות עליו סדרי הטבע עד שחשב להקב"ה את הבטחתו זאת להרבות זרע -. לצדקה ולפנים משורת הדין, וידוע דהשם צדקה מורה בכלל על מדת לפנים משורת הדין וכמ"ש בחולין קל"ג א' צדק צדק תרדוף צדק משלך ותן לו, כלומר ותר משלך. [שם צ"ז א'] ה' אלהים. א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר אדני אלהים במה אדע דוכתבו התוס' הא דלא מייתי מפסוק הקודם (ב') אד' אלהים מה תתן לי, משום דהפרשיות לא נאמרו כסדר, וענין הפסוק שלפנינו שהוא ענין בין הבתרים הי' מקודם, יעו"ש, ודבר פלא הוא, שלקמן בדף מ"ט א' הביאו התוס' עצמן אגדה זו והעתיקו באמת הפסוק הקודם אד' אלהים מה תתן לי. .
(ברכות ז' ב') במה אדע. אמר שמואל, מפני מה נענש אברהם אבינו שנשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים, מפני שהפריז על פרותיו של הקב"ה שאמר במה אדע הכלומר שהגדיל לשאול מהקב"ה אות ומופת על הבטחתו, וע' מש"כ בדרשא הסמוכה. .
(נדרים ל"ב א') קחה לי וגו'. אמר אברהם לפני הקב"ה, רבש"ע, שמא ישראל חוטאין לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה, אמר לו – לאו, אמר לפניו, במה אדע, אמר לו, קחה לי עגלה משולשת וגו' ור"ל שהקרבנות יכפרו עליהם. וזכר אלו הארבעה מינים, עגלה, עז, איל, תור וגוזל, שהם כלל כל הקרבנות, שור וכשב ועז ותורים ובני יונה. –
ומ"ש במה אדע – פירש"י מה תאמר לי ללמדם דבר שיתכפרו על עונותיהם, עכ"ל. לכאורה קשה, דבדרשות הקודמות מבואר באור הלשון כפשוטו ששאל אות ומופת מהקב"ה על קיום הבטחתו. וצ"ל דהוכרח רש"י לפרש דהלשון הזה כולל גם כונה זו, משום דאם עיקר הפירוש רק כפשוטו ששאל אות ומופת א"כ לא תהי' התשובה שיתעסקו בקרבנות מעין השאלה, כי מה אות הוא עתה בזה, ובנוגע לדרשות הקודמות צ"ל דמדרשות חלוקות הן. –
ויש להעיר במה שאמר שמא אתה עושה להם כדור המבול – והא כבר נשבע הקב"ה שלא יביא מבול לעולם, וצ"ל דרק על חורבן העולם במבול מים נשבע אבל על חורבן בענין אחר לא נשבע, ומ"ש כדור המבול מכוין רק על חורבן בכלל, וראי' לזה, שהרי בנתינת התורה אמר הקב"ה לישראל אם אי אתם מקבלין את התורה אני מחזיר אתכם לתהו ובהו. וע"ע מענין זה בסוטה י"א ב' וזבחים קט"ז ב'. –
וע' בפירש"י בפסוק זה בשם מדרש אגדה, ואת הצפור לא בתר, רמז לישראל שיהיו קיימים לעולם, וצ"ל בטעם רמז זה בצפור משום דכידוע נמשלו ישראל ליונה [ע' שבת ס' א'] ויתכן לומר דהא דכתיב בחטאת העוף ולא יבדיל (פ' ויקרא) הוא זכר לרמז ואת הצפור לא בתר, ודו"ק. .
(תענית כ"ז ב') ארבע מאות שנה. תניא, רבי דוסא אומר, ימות המשיח ארבע מאות שנה, כתיב הכא וענו אותם ארבע מאות שנה, וכתיב התם (תהלים צ') שמחנו כימות עניתנו זנראה באור הענין ע"פ המבואר באגדות וברמב"ם פ' י"א ממלכים דמפעולות המלך המשיח יהי' להחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ולבנות המקדש ולקבץ נדחי ישראל ולהחזיר המשפטים כשהיו ולהקריב קרבנות ואח"כ תהי' הגאולה השלמה, ועל זה אמר כאן, דכל אלה יומשכו משך ד' מאות שנה, ויש בענין זה עוד שיעורים בגמרא, השם ברחמיו יזכנו להגיע אליהם ב"ב. .
(סנהדרין צ"ט א') אל אבותיך בשלום. א"ר אבין הלוי, הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום, שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום חוכנגד זה פסק זה האמורא שהנפטר מן החי לא יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, ומביא ראי' מיתרו שאמר למשה לך לשלום (פ' שמות) עלה והצליח, ודוד שאמר לאבשלום לך בשלום (ש"ב ט"ו) הלך ונתלה. ושני דינים אלו לא הובאו בפוסקים זולת במג"א סי' ק"י, וברמב"ם פ"ד ה"ד מאבל הובא המאמר לענין מת בדרך אגב ולא בלשון פסק הלכה, וצריך טעם בזה, וכבר נתעורר על זה הגר"י ברלין בקונטרס אומר השכחה.
ונראה בזה, כי הרב הכותב בע"י כאן הסביר החילוק בין לשון בשלום ללשון לשלום, דלשלום משמע לשלימות העתידה, וזה שייך בחי, וברכה היא לו שיוסיף לקנות שלמות, משא"כ בשלום משמע בשלימות שכבר יש לו, וזה שייך במת שנעשה חפשי מכל ולא יוסיף עוד לקנות שלמות, ולכן כשאומרים כן לחי נחשב לו זאת לקללה שלא יקנה עוד שלמות, וע"ע בס' תפ"י ספ"ב דד"ה.
והנה בראיות הגמרא מיתרו ומאבשלום צ"ע, שהרי מצינו כ"פ שנאמר גם בחי הלשון בשלום, כמו ביעקב ושבתי בשלום, ואין אדם פותח פיו לשטן, וביתרו גופי' כתיב העם הזה על מקומו יבא בשלום, וכן ביהושע י', בש"א כ"ט, במ"א כ"ד, בירמי' מ"ג, בדה"ב י"ח, כתוב הלשון בשלום, ובגמרא מצינו שאמר ר"ג לר' יהושע בא בשלום (ר"ה כ"ה א'), וא"כ מאי אולמא הראי' מאבשלום לבד, ודילמא רק מקרה הי' מה שנקרה עמו.
ולכן נראה לומר כמש"כ הנמוק"י סוף מס' מו"ק דהגמרא לא דברה בענין זה אלא רק כנגד אנשים שמנחשים ומשימים רעיון זה [כלומר ברכה וקללה כמש"כ בשם הכותב], אבל באנשים תמימים שאין חושבים דבר רע אין כל קפידא בזה, ויתכן דהי' קשה לי' להנמוק"י מה שהערנו מן הסתירות בזה, ולכן חידש דבר זה כדי ליישב הענין בכלל.
ומעתה י"ל בטעם הדבר שהשמיטו הפוסקים דין זה, כי ידוע הוא כמה השתדלו הראשונים לעקר ולהשכיח כל ענין נחוש בכלל, אשר אמנם לא נאה לישראל עם נאור המאמין אמונה טהורה בה' לבדו להשתקע בענינים כאלה, ומכיון דלאנשים תמימים שאין מנחשים אין קפידא בזה, לכן השמיטו כל ענין זה למען ישתקע כל ענין נחוש, והולך בתום ילך בכוח. (ברכות ס"ד א') אל אבותיך בשלום. תניא, גדול השלום שאפילו המתים צריכים לשלום, שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום טענין השלום נראה בלא עונשין בעולם האמת, ועיין ברמב"ן. .
(ספרי פ' נשא ו' כ"ו) ודור רביעי. האב זוכה לבן במספר הדורות לפניו והוא הקץ, שנאמר (ישעי' ס"א) קורא הדורות מראש, אע"פ שנאמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ונאמר ודור' רביעי ישובו הנה יהרבה באורים נאמרו באגדה זו, ולי נראה דהזכיה במספר הדורות היא מעין הזכיות האחרות האמורות עוד במשנה שהאב זוכה לבנו, בנוי, בכח, בעושר, בחכמה, ור"ל דכמו דאם האב הוא בעל תואר, גבור, עשיר או חכם הוא מוריש כזה [על הרוב] לבנו, כך אם הי' האב ממשפחה מיוחסה הוא מוריש זכות היחס לבנו ולבני בניו שיתיחסו אחריו, ומביא ראי' מפסוק זה, דאף על פי ששעבוד ישראל תלה הקב"ה במספר שנים, ארבע מאות שנה, אבל לכשיבא קץ הגאולה יזכירם הקב"ה לא במספר גבול השנים רק בזכות אבותיהם, וכמו שכתבתי ודור רביעי ישובו הנה, הנה תלה הגאולה במספר הדורות ולא במספר שנים, ולפי הבאור הזה הוי זכות זה מעין הזכיות הקודמות, וגם המשך דבוק לכלל הדברים. [עדיות פ"ב מ"ט]. לזרעך נתתי. א"ר הונא בשם ר' שמואל בר נחמן, לזרעך אתן אין כתיב כאן אלא לזרעך נתתי – כבר נתתי יאור"ל שמעתה תהי' א"י מוחזקת לישראל בירושה מאבותיהם אף קודם שיכנסו לשם, וע"פ דרשא זו כנראה קיי"ל בעלמא.
(ב"ב קי"ז ב'] דא"י מורשה היא לישראל מאבותיהם, וזו היא כונת לשון התורה בפ' וארא ונתתי אותה לכם מורשה. ונ"מ בזה לענין שהיו הבכורים של יוצאי מצרים נוטלים שני חלקים בחלקי אבותיהם בא"י, אף על פי שבעלמא אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, וגם כאן בעת החלוקה עדיין לא נכנסו לה, אך מכיון שהיתה הארץ מוחזקת נטלו בה פי שנים כדין הבכור. .
(ירושלמי חלה פ"ב ה"א) הנהר הגדול נהר פרת. מכאן היה שמעון בן טרפון אומר, קרב לגבי דהינא ואידהן יבאם נגעת במשוח בשמן תהי' גם אתה משוח בנגיעתו [דהינא הוא לשון שמן ומשיחה, ועל הפסוק הודשנה מחלב (ישעי' ל"ד) מתרגמינן אתדהינא] וטעם המשל לכאן, ר"ל פרת הוא הנהר הקטן מארבע נהרות המנויים בפ' בראשית, כמש"כ שם והנהר הרביעי הוא פרת, וכאן הוא קורא אותה הנהר הגדול משום דנזכרת על שם א"י שהיא חשובה נזכרת גם היא בשבח. , דבי רבי ישמעאל תנא, עבד מלך כמלך יגמשל כפול ברעיונות שונים. וקצת קשה על בעל תורה אור שציין פסוק זה לפרשת דברים ולא לפסוק זה המוקדם, ואי משום דנזכר שם הנהר ע"ש א"י, הלא גם הכא נזכרת ע"ש א"י כמש"כ. .
(שבועות מ"ז ב') את הקיני וגו'. תניא, מאי דכתיב (פ' נצבים) והיטבך והרבך מאבותיך, ר' אלעזר פתר לה לעתיד לבא, אבותיך ירשו ארץ שבעה עממים ואתם עתידים לירש ארץ של עשר עממים, הני תלתא אחריני מאן אינון, את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני ידוהם אדום ועמון ומואב. וטעם הדבר שהשאירן הקב"ה לעתיד י"ל כדי להראות חבה יתירה לבניו אחריו. ונ"מ בזה לדינא, כי בעת המלך המשיח שיתוספו ארצות אלו יהיו דרושים להוסיף בהם ערי מקלט, כמש"כ בפ' שופטים וכי ירחיב ה' את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים. –
וע' במ"ר פרשה זו ס"פ מ"ד איתא בזה"ל, כך עלה בדעתו של מקום להנחיל להם לישראל ארץ עשרה עממים ולא נתן להם אלא שבעה, ולמה שבעה פירושן לעיל, ע"כ, ועמלו מאד המפרשים בבאור וענין המלות פירושן לעיל, ורובן מחקו אותן, אבל לדעתי כמו ברור הדבר כי אך ט"ס קל יש כאן, והביאור ע"פ דברי ר' אלעזר כאן בירושלמי [ אשר כידוע רוב אגדות ירושלמיות מכוונות עם אגדות מ"ר] פתר לה לעתיד לבא, וצ"ל במ"ר פירשן לע"ל, ראשי תיבות לעתיד לבא, והוא ע"פ הדרשא שלפנינו שהשלשה הנותרים פירשן לעתיד לבא ליתנם אז לישראל כמש"כ, ודו"ק. .
(ירושלמי קדושין פ"א ה"ח)